בראשית פעלו ביפו, שאל הראי"ה קוק[1]: "כיצד מעלים את ניצוצות הקדושה ממעמקי הקליפות?" תמצית תשובתו היא שמבחינים בין הטוב לרע, מדקדקים ב"קורטוב של טוב", מצחצחים ומרחיבים אותו, "מוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל, ובזה הניצוץ עולה למקום קדשו"[2].
ביולי 1904, כשנאם הראי"ה במעמד יום השבעה של בנימין זאב הרצל[3], הוא סיים את "המספד" בדרישה להפוך את המר למתוק והחושך לאור. הוא פירש את הצהרתו של רב יוסף בסנהדרין צ"ח,ע"ב, שהוא מוכן לשבת בצל זבל חמורו של משיח כנכונות לשבת בצל החומריות, ליד "הנטיות הגסות" שהן הגורמות "להחשיך את המאורות הצחות". זהו אומץ לב מיוחד הנדרש כדי להפוך חושך לאור - "ומעט מן האור ידחה הרבה מן החושך". הראי"ה מסיים את "המספד" בסימוכין מספר הזוהר, שמי שאינו מסוגל להפוך מר למתוק וחושך לאור, לא יכנס כלל להיכל המשיח[4]. בדור של גאולת ישראל יש להשתמש בכל הכוחות, גם "היותר גסים, לצד הטוב והקדושה היחידית שנעטרו בה ישראל".
רעיון דומה כותב הראי"ה באיגרת ב-30 בנובמבר 1906 לרב שמואל אלכסנדרוב[5], ובה הוא פורש גישה אופטימית למצוא את ניצוץ הטוב בכל דבר. כך גם ב-13 בפברואר 1908, באיגרת לר' פנחס (לינטופ) הכהן, אב בית דין בירז' בליטא, התייחס הראי"ה ל"אמונות הזרות" של אומות העולם[6], וקובע ש"לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל... כי אם תקנתם והעלאתם, הסתר סיגיהם... להשפיע עליהם טללי אורות, וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלֹהֵינוּ[7]. הראי"ה פורש שיטה הנשענת על דברי הגאון מוילנה, הגר"א[8], להבחין בטוב האלוהי למרות כיסוי הטומאה ורשעות, עד שהאהבה "תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם"[9]. "דעה רחבה זו" נכונה ל"אחרית הימים", לחתום את התורה בהיכל של מלך המשיח בהפיכת המרור למתוק והחושך לאור. זה היה חזון הרב קוק לפני מאה שנה, בראשית המפעל הציוני. האם הוא תקף גם היום?
לפרטים נוספים על שיטת הראי"ה קוק בהפיכת חושך לאור ראו את האתר של הרב ד"ר נתן אופיר, www.JewishMeditation.org.il
[1] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הראי"ה, (1865-1935) נולד בגריווה, לטביה, ט"ז אלול תרכ"ה, ונפטר בירושלים ג' אלול תרצ"ה. הוא עלה ארצה בתאריך כ"ח אייר תרס"ד (1904) לכהן ברבנות ביפו.
[2] "שמונה קבצים", קובץ א, סעיף עח, עמ' כב.
[3] ב-3 ביולי 1904, פחות מחודשיים לאחר שהראי"ה עלה לארץ, נפטר בנימין זאב (תיאודור) הרצל בגיל 44 באדלך שבאוסטריה ביום א', כ' תמוז תרס"ד, ונקבר בווינה ב-7 ביולי. ליום השבעה, קיימו עצרת בבניין בנק אנגלו-פלשתין ביפו. הראי"ה דרש את המשמעות בדברי רב יוסף, שהצהיר כי ישב בצל זבל החמור של המשיח (סנהדרין צ"ח, ע"ב). "המספד בירושלים" נדפס בחוברת סיני מז, אלול תש"ך, ושוב במאמרי הראיה - קובץ מאמרים מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ירושלים תשד"ם, כרך א, עמ' 99-94.
[4] "על כן אמרו בזוהר בראשית, ד"רב מתיבתא <ראש הישיבה> אשר בהיכלא דמשיחא אמר: מאן דלא הפיך מרירא למתיקא, וחשוכא לנהורא לא ייתי הכא". ראו זוהר, חלק א, דף ד, ע"א: "מאן מנכון, די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא". הרעיון מבוסס על פרשנות לדניאל ב,כב, יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא ונהירא (וּנְהוֹרָא) עִמֵּהּ שְׁרֵא.
[5] אגרות הראי"ה, כרך א, איגרת מ"ד, עמ' מג-נג, י"ג כסלו תרס"ו אל "ידידי הרב הגדול החכם הנעלה מו"ה שמואל אלכסנדרוב".
[6] אגרות הראי"ה, כרך א, איגרת קיב, עמ' קמא-קמג, י"א אדר ראשון תרס"ח <13 בפברואר 1908>.
[7] הראי"ה רומז כאן לפסוק מזכריה ט,ז המובא בדרשת רבי יוסי בר חנינא לנבא על השינוי העתידי הדרמטי - "תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים" (מגילה ו,ע"א). הראי"ה מסביר ש"זה נוהג אפילו באליליות, קל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל".
[8] אגרת קיב, שם, עמ' קמב: "וגדולים דברי הגר"א ז"ל, "ואֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" (מלאכי א,ב) - את הטפל לעשיו, אבל עיקרו, שהוא ראשו, בהדי אבהן דעלמא גניז" - אצל אבות העולם הוא גנוז, ראשו של עשיו נקבר אצל אביו יצחק במערת המכפלה. והשוו ליקוטים בסוף ספר "סערת אליהו", מהדורת וורשא, 1877, עמ' 15.
[9] הראי"ה ניסח השקפה דומה לגבי עמלק, בן אלפיז בנו של עשיו: "ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת השמים, אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב אשר הוא מעל לשמים ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כוח גדול וטהרה עצומה לייחוד נשגב זה" ("מוסר אביך", "מידות הראיה", אהבה, אות ו, עמ' צד-צה). המלחמה נגד עמלק היא בבחינת "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כ"ה, יט), אך ברובד עליון יותר, מעל השמים, אפשר לצדיקים, מתוך אהבה עליונה וטיהור עצום, להחזיר גם את "עמלק" לשורש הטוב.
| תגובות |
|
מעניין
תודה על מדיטצית שירת...
תודה על מדיטצית שירת...
תודה רבה למדיטציה י...
עשיתי את המדיטציה של...