המאמר הופיע
במחקרי גבעה, ממחקר אקדמי לפיתוח וליישום במערכת החינוך, תשס"ו, עמ' 209-231.
שנתון המחקר של המכללה האקדמית גבעת ושינגטון.
ראשי פרקים
ספורט ורוחניות - הסימביוזה החדשה
חלק א: הרקע לשילוב בין ספורט לדת
1. מבוא
2. הספורט כאידיאל חינוכי במורשת האירופאית של לוק ורוסו
3. השורשים הדתיים של הספורט מהמשחקים האולימפיים ועד ל"נצרות של שרירים"
4. "יהדות של שרירים" והציונות הדתית
5. הספורט כדת מודרנית אלטרנטיבית
חלק ב: סימביוזה חדשה של ספורט ורוחנית
6. השילוב של רוחניות בספורט
7. תרומת הספורט לבריאות הנפש והרוח
8. "זרימה", משחק ב"תחום" וזֶן
9. חוויית שיא, חוויה רוחנית וחוויה מיסטית בספורט
10. סימביוזה הדדית של ספורט ורוחניות
ספורט ורוחניות - הסימביוזה החדשה
חלק א: הרקע לשילוב בין ספורט לדת
1) מבוא
מטרתי במאמר זה היא לבחון את האפשרויות ליצירת סימביוזה בין רוחניות לספורט. סגולתו הטבעית של הספורט היא ליצור שמחה, התלהבות ואף אקסטזה ומצד שני גם שלווה, סיפוק ורוגע. בעיסוק בספורט ניתן ליצור הנאה אסתטית, לאתגר את כוח הרצון ולמקד את התודעה במשימה. הספורטאי יכול לחוש התעלות רוחנית המשווה משמעות עמוקה לפעילותו הספורטיבית, מעבר לתכונותיה האחרות. כיצד אפשר לטפח חוויות אלה ואף לכוונן? ואיך יכולה הרוחניות לנתב את העיסוק בספורט לבנייה ערכית, ואף למנוע היסחפות יתרה? שאלות אלה נדונות בפילוסופיה הפסיכולוגית של הספורט.
פירוש המונח "ספורט" במקורו הוא הסחת הדעת והפנייה להנאה, נופש, משחק ושעשוע. תרומתו הייחודית של הספורט נעוצה בשילוב של משחק עם מאמץ גופני. היתרון בספורט, מעבר לפעילות גופנית רגילה, טמון באתגריו, בתחרותיות שבו ובסיפוק שאפשר להפיק ממנו. [1] הספורט מזַמֵּן אפוא הזדמנויות ייחודיות לחוויות רוחניות המשלבות בין גוף לנפש. מאמר זה יעמוד על גילויי התופעות הרוחניות האלה בשנים האחרונות.
את הקשר בין רוחניות לספורט אציע לבחון על רקע תולדות הספורט ולאור האידיאולוגיה הנוצרית, שהביאה להכנסתו למערכת החינוכית והחברתית בתרבות המערב. בחלק הראשון של המאמר אביא סקירה היסטורית, שבה אראה כיצד השפיעה האידיאולוגיה של "נצרות של שרירים", ומקבילתה בעולם היהודי, "יהדות של שרירים", על התפתחות העיסוק בספורט. אחר כך אתאר כיצד יצרה ההתלהבות בספורט בימינו אתוס תרבותי-חברתי חדש, עד כדי תחושה (בחוגים מסוימים) של מעין דת חדשה.
בחלק השני של המאמר אסקור את הספרות על תרומת הספורט לבריאותם הנפשית והרוחנית של העוסקים בו; אסכם מחקרים בפסיכולוגיה של הספורט הדנים בתחושות של סוטול ו"זרימה" ובמשמעויות של "משחק" ו"חירות"; אראה כיצד אפשר להנחות את הספורטאי "לשחק בתחום" ולהגיע לחוויות שיא, ובכך ליצור הזדמנויות לחוויות רוחניות בספורט; ואסיים בהשלכותיה של סימביוזה זו על החינוך הגופני-רוחני.
2) הספורט כאידיאל חינוכי במורשת האירופאית של לוק ורוסו
בעת החדשה, התחיל הספורט להיות נחלת הכלל, ולא רק עיסוק לאליטות של בעלי הפנאי. ההתפתחות הזאת החלה במשנתו של הפילוסוף הבריטי ג'ון לוק (1704-1632). את האמירה "נפש בריאה בגוף בריא", שמקורה במאה השנייה לספירה[2], שיבץ לוק בפילוסופיה הדוגלת בחינוך גופני.[3] העמדת החינוך הגופני כבסיס לאימון המוסרי והשכלי היה חידוש גדול.[4] הוא גרס שטיפוחה של בריאות הנפש והגוף הוא המבטיח אושר בחיים. הסיסמה "ספורט בונה אישיות" פותחה בבתי ספר בבריטניה בעקבות תפישותיו החינוכיות של לוק.
הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712) פיתח את הרעיון שיש לחנך כל ילד בהתאם לדחפיו האישיים והטבעיים וראה בחינוך הגופני בסיס ליצירת "תשתית לחינוך השכל, הרגלי עבודה ומוסר".[5] תרגילי הגוף נחשבים אצל חסידי רוסו כאמצעי היעיל ביותר לשוב למצב הטבעי וליצור בסיס איתן לרוח ולנשמה.
בהשפעת לוק ורוסו הופץ עיקרון חינוכי זה ברחבי אירופה, תוך הדגשת הלימוד מתוך משחק כאמצעי לעורר סקרנות ולטפח יכולת שכלית.[6]
נמצאנו למדים: בהשפעת החינוך ההומניסטי היה הפתגם "נפש בריאה בגוף בריא" לאידיאל חינוכי במתכונת אוניברסאלית. תפיסה זו, המהללת את חשיבות הבריאות כתנאי לאושר ולהצלחה בחיים, הביאה הן להחדרת החינוך הגופני בבתי הספר והן לעיסוק העממי בספורט.
3) השורשים הדתיים של הספורט מהמשחקים האולימפיים ועד ל"נצרות של שרירים"
בתרבות הקלאסית של יוון ייחסו ערך רב לספורט כאמצעי לחינוך מוסרי וחברתי[7]. החינוך בגימנסיון כלל אימונים גופניים ששימשו בסיס לחינוך מוסרי, פילוסופי וכללי. תחרויות הספורט ביוון העתיקה היו חלק חשוב במערכת פולחנית-דתית. המשחקים האולימפיים התקיימו אחת לארבע שנים, החל משנת 776 לפנה"ס, במשך יותר מאלף שנים והוקדשו לזאוס, "אלוהי השמים". לכבודו הוצב פסל ענקי, עשוי שנהב וזהב, ומול מקדשו ניצב פסל גדול של אלת הניצחון ניקֶה, בת לוויתו של זאוס. הוקרבו קורבנות גם לרֵיָה, אמו של זאוס, ולדמֶטֶר, אלת הארץ והפוריות, והאתלטיות הרצות הקריבו קורבנות לאלה הֶרָה. המתחרים ניסכו נסכים לאלים כסגולה לקבל אומץ לב. הם חשו שרוחה של אֵלת האהבה, אפרודיטה, המפעמת בקרבם מוסיפה להם כוח ומחישה את הניצחון.
הדת הנוצרית לא ראתה בעין יפה את עבודת האלילים של יוון ורומא, ועם התחזקות השלטון הנוצרי הופסקו משחקי האולימפיאדה בשנת 393 לספירה. הישועה הנוצרית הובטחה באמצעות ניצחון הרוח ולא בעבודת אלילים פגאנית שבאולימפיאדות. תענוגות הגוף נתפסו כמקור התאווה ופיתוי לחטא. נזירים ומנזרים לא דגלו בפעילות ספורטיבית. אמנם בברית החדשה ניכרת הערכה לגוף, כגון באיגרת הראשונה אל הקורינתיים ו,יט-כ: "הלוא ידעתם כי גופכם הוא היכל רוח הקודש השוכן בקרבכם אשר קיבלתם מאת האלוהים... על כן כבדו את האלוהים בגופכם". אבל רק בשלהי המאה הי"ט הסתמן המִפנה והפעילות הגופנית הועלתה על נס בדמות תנועה שנקראה "נצרות של שרירים", Muscular Christianity. בעקבות אידיאולוגיה-תיאולוגיה זו פותח העיסוק בספורט במדינות נוצריות, בראש וראשונה בבריטניה ובארצות-הברית. [8]
לראשונה הופיע המושג "נצרות של שרירים" בשנים 1858-1857 בשני רומנים שנכתבו בבריטניה, האחד בידי צ'רלס קינגסלי והשני בידי חברו תומאס הויס. קינגסלי והויס מתחו למעשה ביקורת חברתית ברומנים אלה, המהללים גיבורים שהם בעלי תכונות גבריות מובהקות. קינגסלי ביקש ליצור אתיקה חדשה של ספורט, ריקוד ותנועה ולשלבה במיסטיקה נוצרית.[9] ברומן שלו "טום בראון באוקספורד" (1860) גרס הויס, שנוצרי שרירי חייב לאמן את גופו ולתרגל את הליכותיו כדי שיוכל להגן על החלש, לקדם את הצדק ולכבוש את הארץ אשר נתן האל לבני האדם. "טום בראון" היה לשם נרדף לחיים בריאים שבהם משולבים כושר גופני ואתיקה נוצרית. בחזונם של ראשי הנצרות הסוציאליסטית בבריטניה אמור היה הגוף הגברי להיות "מקודש לעבודת האל" באמצעות עיסוק בשיט, קריקט וציד בעלי חיים, וכן בהבאת עובדי האלילים בברית הנצרות ובפעילות למען חיזוקה של האימפריה הבריטית.[10]
באותה עת נעשתה גם בארצות-הברית, בעקבות מלחמת האזרחים, הסיסמה "נצרות של שרירים" שגורה בפי האינטלקטואלים, שהחלו לקדם חברה המבוססת על כוח פיסי וספורט שתיכון על אדני המוסר הנוצרי החדש. בשנת 1858 כתב תומאס היגינסון, שפיתוחה של ארצות-הברית מותנה ב"נצרות של שרירים" - באיזון הנכון בין רוח איתנה לגוף חזק. הנוצרים האוונגליים בארצות-הברית הרחיקו לכת, והשתמשו ב"נצרות של שרירים" בחזונם המיסיונרי, בבקשם להביא את בשורת האמונה בישו ואת ההכרה במלכות האלוהים ועל ידי כך להציל את העולם.[11]
"נצרות של שרירים" הייתה לתנועה דתית וחברתית חשובה בארצות דוברות אנגלית במחציתה השניה של המאה הי"ט. היא חרתה על דגלה את הדימוי הגברי האמיץ ומרדה ב"דיכוי הגוף" שאפיין את העידן הוויקטוריאני.[12] הנוצרים האוונגליים שדגלו בה דרשו לזנוח את "הגישה הנקבית החלשה" השלטת בכנסיה, בהמנונים הרגשיים ובדימויים ה"מתוקים" של ישו הרווחים בה. "גברים אמיתיים" חייבים ליצור דימוי חדש של ישו, המושתת על אמונה בחוזק ובגבורה פיסית ולכונן גבריות נוצרית, "Christian manliness". בשנים 1920-1880 נודעה השפעה רבה לגישה זו, בארצות-הברית ובקנדה,[13] שסייעה לקידומם של הספורט התחרותי והחינוך הגופני. הנוצרים הפרוטסטנטים קידמו אותה באמצעות פעילות מעשית: אדוארד היצ'קוק היה הפרופסור הראשון לחינוך גופני, דיאו לואיס ייסד את המכללה הראשונה שהעניקה תעודות הוראה בחינוך גופני ולותר גוליק, התיאורטיקן הראשי של התנועה, היה הראשון שעמד בראש מכללה לחינוך גופני.[14] במסגרת ארגון הנוצרים הצעירים, ימק"א, הומצאו משחקי הכדורסל והכדורעף.[15] מורה בבית ספר של ימק"א בספרינגפילד, מסצ'וסטס, הוא שהמציא את הכדורסל בשנת 1891, בהדגישו את הגבריות הנאמנה של "טום בראון" כדרך לעיצוב האישיות הנוצרית הרצויה. גם כמה ממנהיגי ארצות-הברית, ביניהם הנשיא תיאודור רוזוולט, הצטרפו לתנועה החברתית הזאת ודרשו לנטוש את הרכות הנשית ולטפח גבורה נוצרית.[16]
חידוש המסורת האולימפית בשנת 1892 היה פועל יוצא מאידיאולוגיה נוצרית זו. מייסד האולימפיאדה המודרנית היה הרוזן פייר דה-קוברטןBaron Pierre de Coubertin , (1937-1863) מחנך צרפתי שהתוודע אל ה"נצרות של שרירים" ונפגש עם צ'רלס קינגסלי.[17] בעומדו בראש הועד האולימפי בין השנים 1894 עד 1924, ביקש דה-קוברטן לקדם את פילוסופיית החיים המעלה על נס את בנייתה של הרמוניה בין הגוף, הרצון והנפש. הוא ראה בעידוד האתלטיקה כוח מניע לחיזוק המוסריות ולחיי האמונה.[18] דה-קוברטן טיפח אורח חיים המבוסס על "התענוג שבמאמץ", וייחס לספורט ערך חינוכי ומוסרי. כך חזרו הטקסים והסמלים הדתיים של המסורת היוונית, כגון השבועה האולימפית, הדלקת הלפיד האולימפי ותהלוכות המשלחות הלאומיות השונות בפתיחת האולימפיאדה, להווי של ימינו.[19]
4) "יהדות של שרירים" והציונות הדתית
נראה לי ש"נצרות של שרירים" היא העומדת ברקע נאומו המפורסם של מקס נורדאו (1923-1849) על "יהדות השרירים" בקונגרס הציוני השני, שהתקיים באוגוסט 1898. בפברואר 1900 עמד נורדאו על החיוניות שבטיפוח הגוף בקרב היהודים כאמצעי להפוך את כינוי הגנאי Judenjungen (יהודונים) לבעל משמעות חדשה, חיובית, של Junge Juden (יהודים צעירים).[20] נורדאו הצטיין בשחייה ובסַיִף, אך היה גם רופא בהכשרתו המקצועית. הוא ניתח את חוליי התרבות התעשייתית הכללית והיהודית ומצא בה גילויים פתולוגיים ופגיעות בגוף ובנפש. פתרונו הרפואי היה חינוך גופני ל"זקיפות גוף ואופי".
ברחבי אירופה קמו אגודות ספורט יהודיות, שעם חבריהן נמנו אתלטים יהודים שהורחקו מקבוצות ספורט כלליות על רקע אפליה אנטישמית. אגודות ספורט אלה קידמו את התודעה היהודית הלאומית, תוך כדי הדגשת היכולת הפיזית והכישורים הספורטיביים.[21] שמותיהן מעידים על מגמתן - "הגיבור" בפראג, "הכוח" בוינה ו"בר כוכבא" בברלין. נורדאו תבע לטפח את תכונות הלוחם בקרב היהודים והשפיע על בנימין זאב הרצל להכיר באגודות הללו כחלק מתנועת השחרור הלאומי. הן היו לו למקור גאווה וסמל לתחייה הציונית.
לכאורה, תפישה זו של נורדאו-הרצל הופכת את הספורט למופת לחילון ולתרבות הגוף. אך בהשקפת "תורה עם דרך ארץ" בגרמניה בסוף המאה הי"ט נמצאה הדרך לשלב את החינוך הגופני במערכת תורנית. הרב שמשון רפאל הירש (1888-1808), מראשי הרבנים האורתודוקסים בגרמניה, הכניס את ה"גימנסטיקה" לבית הספר שייסד בפרנקפורט על נהר מיין. הרש"ר הירש הדגיש את חשיבותה של ההתעמלות והסביר שהתורה מזהירה אותנו "שלא לבזבז" את הבריאות, הכוח והחיים.[22] גם הרב יוסף צבי קרליבך (1842-1882) בהמבורג העלה על נס את תרגילי ההתעמלות ב"תלמוד תורה ריאלי" שהקים,[23] הרחיב את אולם ההתעמלות בבית ספר זה וקיים בו שיעורי שחייה.
שיטת "תורה עם דרך ארץ" הגיעה מאוחר יותר לארץ ישראל, ובהשראת משנת רש"ר הירש הוקם בשנת 1934 בירושלים בית ספר "חורב". אחת ממטרותיו הייתה "טיפוח כוחות הגוף והחושים של הילד לקראת חיים בריאים".[24] ד"ר יצחק ברייער (1946-1883), נכדו של הרש"ר הירש,[25] הסביר את חשיבותה של תרבות הגוף באומרו: "המאה ה'נאורה' שלנו חזרה בתשובה [כי] הכירו סוף סוף, שהזנחת הגוף היתה טעות נוראה". יש תועלת בספורט, ובתוך גבולות ידועים גם נחיצות, "אך קיימות סכנות בהפיכתו ל'דת הגוף'". הנוער עלול לשכוח שתפקידו העליון הוא להשתחרר משעבוד לתאוות גופניות. יש לטפח את הגוף בגבורה ומתוך קדושה, כי התורה מצדדת ב"קדושת הגוף הבריא והחזק".[26] ד"ר ברייער הציע להגיע לאיזון בין התפישה הנוצרית של "המתת הגוף" לבין הגישה היוונית של "האלהת הגוף". האידיאל של היהדות הוא לקדש את הגוף תוך שלילת שתי האופציות הקיצוניות. [27]
כמו ברייער, הדגיש גם הראי"ה קוק (1935-1865) את קדושת הגוף כמחייבת פעילות גופנית.[28] בשנת 1904, בנאום שנשא ביום השבעה לפטירת בנימין זאב הרצל, פרש הראי"ה את משנתו: "תכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת", וכן באומה כולה. אין "מלחמה בין שני כוחות מתנגדים, כי אם מנוחה שלמה".[29]
בשנת 1908 כתב הראי"ה לעורך של "הישראליט", הביטאון החשוב של היהדות האורתודוקסית בגרמניה, מאמר שבו הביע את הוקרתו כלפי הרש"ר הירש וכינה אותו "גדול הדעה, נזיר אלוקים המרומם", שחידושו היה "לאחוז בכל תכסיסי החיים במילואם". הראי"ה שיבח את עקרונותיו של הרש"ר הירש וקבע שיש "לעבוד כן בארץ ישראל עתה בימינו".[30] בשנת 1913 ייעץ הראי"ה "להשגיח על בריאות הגוף והנפש גם במובן הטבעי",[31] ובאיגרת משנת 1914 דרש להכניס פעילות גופנית לתכנית הלימודים בישיבה - "עיקר גדול מאוד בדורנו, דור שירדה החולשה בעולם ומקננת דווקא בין תלמידי חכמים יראי ד' וחושבי שמו".[32] גישתו המהפכנית זו היכתה הד ציבורי רחב כאשר נדפס ספרו "אורות" בקיץ 1920.[33] שם, ב"אורות התחייה" הצהיר: "גדולה היא תביעתנו הגופנית. גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית".[34] הראי"ה הגדיל לעשות כאשר שיבח את "ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם".[35] מעניין שהעיקרון של הראי"ה, בשונה מזה של ג'ון לוק, היה "נשמה בריאה בגוף בריא".[36]
אפשר שדברי הראי"ה על החיזוק הגופני הם מענה לטיעון החילוני-לאומי של נורדאו ב"יהדות השרירים". הראי"ה מסכים עם נורדאו בכל הקשור לחשיבותו של החיזוק הגופני, אך מתנה את הדבר בתלות ההדדית עם הרוחניות - "אין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל". הספורט הוא אמצעי להרבות את האור האלוהי, לא תכלית לטיפוח השרירים ולשיפור הדימוי העצמי. ההתעמלות לשם החיזוק הגופני שבתחייה הלאומית "משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים העוסקים בייחודים של שמות הקדושים להרבות הבלטת האור האלוהי בעולם".[37] זהו חידוש גדול של הראי"ה, שבו הוא מסיים את ספרו "אורות" בפרק על "קדושת ישראל" - "בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי היא קדוש ממש כקדושת הנשמה". לכן, אין צורך בצומות וסיגופים על-מנת לקדש את הגוף, אלא יש "להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ".[38]
חידוש מהפכני זה של הראי"ה היה הרחבת עיקרון הפעילות הגופנית מן הפרט אל הכלל והחלתו על האומה כולה. עם ישראל הקם לתחייה בארצו חייב לחזק את הכוחות החומריים. בדרשה לשבת חנוכה בשנת תרפ"ט, 1929, הבהיר הראי"ה את משמעותו של חידוש זה. כמוהו כד"ר ברייער הנגיד הראי"ה בין שתי תפיסות מנוגדות - ההתמסרות לפרישות על-ידי שלילת הגשמיות, לעומת הגופניות כתפישה יוונית - "את הספורט והתעמלות הביאו הראשונים היוונים". המידה המיוחדת "שנִתנה לישראל", היא לאחד את שני הניגודים - "עם הטבע ונגד הטבע".[39] גם בערוב ימיו, בימי המכבייה הראשונה שהתקיימה בתל-אביב בשנת 1932, התמיד הראי"ה ביחס החיובי לספורט ובירך את ה"תנועה המכבית".[40] יותר מאלפיים אתלטים יהודים מ-22 ארצות הגיעו למכבייה, שעמדה בסימנה של התחדשות הספורט היהודי. יוסף יקותיאלי, המארגן הראשי של המכבייה,[41] פרסם ראיון עם הראי"ה, שבו אמר הראי"ה שהספורט הוא "דבר שבקדושה" עם "הרבה עדינות ואצילות נפש". יקותיאלי ציטט את הראי"ה, שהתריס בפני מבקריו ש"דעה משובשת היא הדעה המתנגדת לספורט - דעה זו אינה מתאימה לחיים ולמציאות - הן אנו אומרים 'מלך חפץ בחיים'". "עלינו להשיב לעמנו את גבורת גיבורי יהודה הנחוצה לנו לבנין האומה וארצה". התנועה המכבית היא "אחד היסודות הכי חשובים בתנועת התחייה".[42] כך הונחו, עוד לפני קום המדינה, היסודות התיאולוגיים בציונות הדתית שאפשרו את הכללת הספורט בה.[43]
אפשר לסיים ולומר שהיום יהודים רבים עוסקים בספורט באופן אישי, קבוצתי ולאומי, הן כמשתתפים והן כצופים. הפעילות הספורטיבית הפכה לחלק מן התרבות הישראלית. אף בעולמה של הציונות הדתית, למרות הסתייגויות מהמכלול של "תרבות הגוף" והשלכותיה, התקבל הספורט, גם אם בסייגים ובתנאים מגבילים.
5) הספורט כדת מודרנית אלטרנטיבית
נשוב לעולם הרחב, שם יש הגורסים שהספורט הולך וכובש את הטריטוריה של הדת. בארצות-הברית, שהספורט המאורגן התחיל להשתרש בה החל מאמצע המאה ה-19, נרשמת עלייה מתמדת בהשתתפות באירועי ספורט לעומת ירידה בהשתייכות למסגרות דתיות.[44] גם בבריטניה גדל מספר העוסקים בספורט פי שניים ממספר המשתייכים השתייכות אקטיבית למסגרות דתיות.[45] הטענה היא שבתהליכי החילון המודרניים הולכת ונאבדת האמונה התמימה, ולתוך החלל הקיומי נכנסות חוויות משחקי האצטדיון. היכל הספורט מספק חוויה טרנסצנדנטית, המהווה מעין תחליף למקדשי הדת.[46]
שאלת השילוב בין דת לספורט זכתה להתעניינות מוגברת בעשור האחרון. חוקר חלוצי בתחום זה הוא שירל הופמן, פרופסור במחלקה להתעמלות ומדעי הספורט באוניברסיטת צפון קרוליינה בגרינסבורו. כותרות הפרקים בספר שערך בשנת 1992[47] ממחישות את מגמתו: "ספורט ודת" (עמ' 12-1), "ספורט כחוויה דתית" (עמ' 75-63), "דת בתוך ספורט" (עמ' 142-127) ו"ספורט, דת ואתיקה" (עמ' 225-213). ק' אוונס וו' הרצוג, פרופסורים ברוצ'סטר, ניו יורק, מספרים כיצד לגבי כ-50 מיליון איש בארצות-הברית דומה המעורבות במשחקי הבייסבול לחוויה דתית.[48]
באוקטובר 2005, התקיים במכללת סנט אולף בנורת'פלד מינסוטה, הקשורה לכנסייה הלותרנית,[49] כנס בינלאומי שנתי על ספורט ודת.[50] מעניין לבחון את הנושאים שנידונו בו: מינג טסונג שיא, מהמחלקה לחינוך גופני באוניברסיטה הלאומית של טייוון, שהרצה בכנס זה, הרחיק לכת בטענתו שבאמצעות הספורט אפשר ליצור הארה רוחנית ולהפוך את האצטדיון להיכל אלוהים! הוא מצביע על ארבעה יסודות בספורט המובילים ל"הארה דתית" כלשונו: זמן ומקום מקודשים, פעילות פולחנית, התרוקנות "האני" וההיזכרות הפנימית העצמית.[51] סינתיה סינדור, מאוניברסיטת אילינוי, בחנה בהרצאתה את תרומתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני לטיפוח הספורט כמסר נוצרי של אהבה ושלום אוניברסלי. קיימת מגמה קתולית הקוראת לפיתוח ההרמוני של גוף ונפש בהדגשת ההיבטים הרוחניים של הספורט, התורמים ליצירת עולם מאוחד ושלם.[52] כריסטופר אנדרסון, מאוניברסיטת דרו, הציג תכנית להוצאתו לאור של ביטאון שיוקדש ל"דת וספורט".[53] דובר נוסף היה ניק ווטסון, שהסביר את השימוש במונחים מיסטיים לתיאור השינויים במצבי התודעה בפעילות הספורטיבית. ווטסון הוא דוקטורנט במכללת "יורק סנט ג'ון" של אוניברסיטת לידס באנגליה. ראוי לציין שבאוניברסיטה זו הוקם "מרכז ללימוד ספורט ורוחניות" בתוך בית הספר למדעי הספורט והפסיכולוגיה.[54] התפתחות התחום משתקפת בשמות הפרקים הכלולים בספר שיצא לאור לאחרונה במכללה זאת:[55] "המשמעות הדתית בספורט", "טבע וטרנסצנדנטיות - המיסטי והנשגב בספורט", "ספורט ודת במאה העשרים ואחת".[56]
יש אפילו מי שרואה באור חיובי את הפיכת הספורט לדת אלטרנטיבית. בספר שערך, "דת וספורט - המפגש בין הקדוש והחול", פרש צ'רלס פריביש את טענתו שהספורט הופך בהדרגה לדת אמריקנית חדשה וברוכה.[57] פריביש, פרופסור לבודהיזם באוניברסיטת פנסילבניה, טוען שהספורט הוא הדת החדשה, ההולכת וכובשת לה מקום של כבוד. אמריקנים רבים משתתפים ב"ריטואלים בכנסיות הספורט", במשחקי פוטבול, ריצה, גולף או קפיצות למים. בספורט קיים יסוד של טקסים, כנסיות וכוהני דת, קדושה וקדושים, סופרים ומטיפים, מאמינים ואמונות, טרנסצנדנטיות והתלהבות, אקסטאזה והתמסרות . בפרק 6 בספר שערך פריביש כותב מיכאל נובאק על ההנאה שבספורט ומבהיר שבארצות-הברית יש גם "דת אזרחית", ולא רק דת נוצרית.[58] נובאק היה בין הראשונים שתיאר את ההנאה שבספורט כחוויה רוחנית-דתית.[59] בפרק 8 מתעד ב' איטקין, פרופסור במחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת אונטריו, קנדה, את הקשר ההדוק בין הספורט האליטיסטי לנצרות המיסיונרית.[60] בין השאר הוא מצטט את פרנק דיפורד, שהצביע על ריבוי הספורטאים הדבקים באלמנטים נוצריים וכינה מגמה זאת, Sportianity (על בסיס Christianity).[61] שילוב הדת במגרש הספורט מודגם בדו"ח מספטמבר 2005, הטוען שביותר מ-300 מגרשי בייסבול מתפללים לסיוע האל לקראת המשחק![62] מסתבר שספורט ודת הולכים יחדיו, לפחות בארצות-הברית.
חלק ב: סימביוזה חדשה של ספורט ורוחנית
6) השילוב של רוחניות בספורט
ומה באשר לספורט ורוחניות - היֵלכו גם הם יחדיו? מה בין פעילות גופנית ומשחק תחרותי לחיי הרוח? האם רצוי להיעזר בספורט ליצירת חיבור בין הגוף לנפש? ומה באשר לחוויות המיוחדות הנולדות בפעילות ספורטיבית - היש להן ערך עד כדי הפיכתן ליעד "רוחני" רצוי בקטגוריה של "חוויות טרנסצנדנטיות"?
שאלת השילוב של "רוחניות" וספורט התחילה לתפוס תאוצה גם בישראל. לדוגמא אציין את יום העיון שהתקיים בתל אביב ב-23 במאי 2004 בנושא "רוחניות כדרך לשיפור הישגים בספורט".[63] בדיווח על יום עיון זה נאמר, ש"הספורט ההישגי עובר בימים אלו תהליך של חיבור לצד הרוחני ונעשה בו שימוש בטכניקות של מדיטציה, חשיבה חיובית ודמיון מודרך". ביום העיון מוצעים "כלים מעשיים לשיפור יכולת הביצוע בתחרויות ובאימון מתוך הבנה שהחיבור בין גוף, נפש ורוח היא הדרך להפיכת הספורטאי לבעל היכולת ההישגית הגבוהה ביותר". מוטי דניאל, שחקן כדורסל ב"מכבי תל אביב", דיבר על ההתנגשות בין "גישה רוחנית" לבין ההישגיות והתחרותיות. ד"ר רובי שלו, מנהל המחלקה להכשרת מאמנים בביה"ס למאמנים במכון וינגייט ומאמן לאומי בשחייה, שוחח "על החיבור בין הספורט, פעילות גופנית והישגים לבין עבודה רוחנית" והציע את "המדיטציה ככלי להתפתחות, ריכוז ויכולת ביצוע בספורט". דורון הראל, הישראלי הראשון שהעפיל לפסגת האוורסט, הסביר את מהותו של "טיפוס הרים כעליה לרגל ומציאת כוחות הנפש להתגברות על אתגרים פיזיים". גישה זו באה לכלל ביטוי בספר שיצא לאור במכון וינגייט ב-1996, מדריך להכנה מנטאלית, ובו טכניקות לוויסות רמת העוררות, הרפיה גופנית ומנטאלית, הגברת הריכוז וחשיבה חיובית.[64] כל זה שייך לתחום נרחב בפסיכולוגיה של הספורט, שעליו נכתבו מאות ספרים ואלפי מחקרים. הנחת היסוד היא שאפשר להגיע להישגים גבוהים יותר בספורט הודות להבנת יחסי הגומלין בין פעילות גופנית לתהליכים נפשיים ורוחניים.
השימוש במונח רוחניות כניגוד לחומריות תואם את ההבחנה הדואליסטית הניאו-פלטונית בין רוח לחומר, שהייתה מקובלת כבר בימי הביניים.[65] דרך פשוטה להגדיר את הטווח הסמנטי של ה"רוחניות" היא לומר שיסודות הגשמיים עומדים בבסיס האורגניזם הפיזי, ואילו היסודות הלא גשמיים - הערכים, המשמעות והטרנסצנדנטיות - הם המפיחים בו רוח חיים. כך מעודד רוברט אמונס, פרופסור בפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה (דיוויס), בספרו הנסב על תחושת הבריאות הסובייקטיבית והמטרות הרוחניות,[66] את הכמיהה לרוחניות כטיפוח של שמחת חיים. אמונס הגדיר חמש תכונות שיש לטפחן: היכולת להתעלות אל מעֵבר לחומרי ולפיסי, היכולת לקדש את החוויה היומיומית, היכולת לנצל מקורות רוחניים לפתרון בעיות, היכולת להיות בעל מידות מוסריות והמיומנות לחוות מצבי תודעה נעלים. ננסה לברר את הקשר בין "רוחנית" לספורט לאור ההגדרה הנרחבת הזאת.
מן המאמץ בספורט אפשר ללמוד להתגבר על מגבלות חומריות, להתמודד עם אתגרים, להפעיל את כוח הרצון ולהדביר את העצלות. אם נתחקה אחר מה שמושך את האדם לעסוק בפעילות ספורטיבית מאומצת ומתמשכת, אפילו במחיר של כאב, נוכל להעתיק לקחים רוחניים מהספורט לתחומי חיים אחרים. למשל, דן מילמן כותב על הפעלת "האתלט הפנימי" שבתוכנו כדרך להגשמה מלאה של הפוטנציאל שבנו וליצירת הצלחה בספורט ובחיים. הלקחים שלדבריו יש להפיק מן "העבודה הפנימית" בספורט הם: חיזוק כוח הרצון, יצירת איזון רגשי ונפשי-גופני וטיפוח המוטיבציה - כל אלה עשויים להיות מיושמים גם בחיים.[67]
7) תרומת הספורט לבריאות הנפש והרוח
חשיבותו של הספורט לרוחניות מתחילה בהשפעתו על הבריאות הגופנית והנפשית. כאשר מטפחים את איזון הגוף, כוח השרירים, סיבולת לב-ריאה וסיבולת השרירים וגמישות, יש סיכוי רב יותר להגיע לתפקוד בריאותי אופטימלי, לאיזון נפשי ולשלווה פנימית.[68] הפעילות הספורטיבית משפיעה על התחושה האנרגטית על ידי שינויים הורמונליים. ההסבר הביוכימי לכך הוא השינוי ברמת הקטכולמיניים, כמו דופָּמין, אֶפּינֶפרין (אדרנלין) ונורואֶפּינֶפרין, בדמו של העוסק בפעילות גופנית. שיפור ברמת האנרגיה ובמצב הרוח קשור להגברת רמת הסרוטונין במוח, או בשחרור האוֹפּידים האנדוגניים מבלוטת יתרת-המוח. יש המקשרים את תחושת ההתעלות והשיפור במצב הרוח הנוצרת בהתעמלות אירובית עם הזרמת הדם והחמצן למוח. מחקרים אמפיריים בסוגי ספורט אירובי כמו ריצה ושחייה ממחישים את השפעות הספורט בהפחתת הלחץ הנפשי ובשיפור מצב הרוח.[69] מכאן יובן מדוע מציעים התעמלות כתֶרַפיה למחלות דיכאוניות[70] ומקדמים פעילות אירובית ואנאירובית לטיפול בחרדות.[71] הספורט וההתעמלות הם מכשיר חשוב להקלת חרדות והפרעות נפשיות.[72]
תחושות האֵיפוֹרְיָה המורגשות בעת הפעילות האירובית מוסברות אף הן כתוצאת שינויים החלים בהורמונים בּיתא-אנדורפין ובּיתא-ליפוטרופין.[73] בפסיכולוגיה של הספורט מכנים תופעה זו של איפוריה בשם Runner's high, ובעברית\ערבית סוּטוּל.[74] זוהי תחושה שחשים בעת פעילות אירובית ממושכת, כגון ריצה למרחקים. בצאתו מגישה כזאת מקדיש טימותי נוקס ספר שלם להראות כיצד מסייע מרוץ המרתון מסייע ליצירת אישיות שמחה ומאוזנת.[75]
בספרו ספורט - עיון פילוסופי, גורס פול וייס, שהפעילות הספורטיבית מגשרת בין הגוף לנפש-רוח. השקעת כוחות מנטליים ופיסיים בפעילות ספורטיבית יוצרת אחדות-בתנועה בין גוף לנפש. לטענת וייס, זוהי אחת הדרכים להתגבר על הפירוד המוחשי בין גוף לנפש, ודווקא גברים זקוקים לכך יותר מאשר הנשים, כי הנשים מחוברות כבר לגופותיהן בזכות תהליכי לידה, המחזוריות הפנימית וטבען הרגשי.[76]
ההנחה שביסוד כל אלה היא שבכוח הספורט להשפיע על הבריאות הנפשית והרוחנית. התחושה של "שיבה למשחקי הילדות" והשחרור הרגשי פועלים כמשוב ביולוגי, המלמד את האדם להתמודד עם רגשותיו ולשלוט בהם.[77] טבעי שילד יבלה במשחק את מרבית זמנו, אך המיוחד בתרבות שלנו הוא שגם מבוגר יכול להיכנס למסגרת "המשחק" מתוך "אחריות" מסוג אחר, עם כללים אחרים ואפילו עם איבוד התודעה העצמית.[78] בספורט אפשר לחוות הימלטות מן החיים הרגילים עד כדי תחושה של "חירות", גילוי משמעויות חדשות וחידוש האידיאל של ה"משחק" בטוהרתו. [79]
8) "זרימה", משחק ב"תחום" וזֶן
מ' צ'יסנדמיהאי, מומחה חשוב בפסיכולוגיה של "המשחק" ולשעבר פרופסור באוניברסיטה של שיקגו, המציא לפני יותר משלושים שנה את המונח "זרימה" (flow) לציין מצב ביניים של התודעה בין השעמום לחרדה[80]. צ'יסנדמיהאי הגדיר את "הזרימה" כמתכון ליצירתיות, כמקור לעונג עילאי וכפסיכולוגיה של "החוויה האופטימלית".[81] הוא מנה שמונה היבטים אוניברסליים של תופעת ה"זרימה". החשוב שבהם הוא התחושה כאילו נעלמו ממדי הזמן, המקום ו"האני". הישות כולה מושקעת בפעולה; כל תנועה מתבצעת במיומנות מרַבּית, וזהו המפתח ליצירתיות המוגברת ולסיפוק הנעלה שבחיים.
בשנת 1999 הקדיש צ'יסנדמיהיאי ספר מיוחד לנושא ה"זרימה" שבספורט. בכתיבת הספר השתתפה סוזן ג'קסון, אתלטית העוסקת בפסיכולוגיה של הספורט באוסטרליה ומאמנת ומרצה ב"בית הספר למדעי התנועה האנושית" באוניברסיטה הטכנולוגית בקווינסלנד. ג'קסון כתבה ב-1992 את עבודת הדוקטור שלה על "הזרימה" והתמקדה ב"זרימה" אצל אתלטים כחוויית הספורט האופטימלית.[82] שני המחברים מציינים שבעבר הייתה למשחקים האולימפיים משמעות של ניצחון הרוח על החומר וגילוי "המהות האלוהית המצויה בגוף בפוטנציה". אף על פי שכיום העיסוק בספורט מתבצע בדרך כלל מסיבות חומריות, תחרותיות וחברתיות, אפשר לשוב אל "המשחק לשם המשחק" ולהתנסות ב"חוויה אופטימאלית" של "זרימה". לטענתם אלה הן החוויות המשמעותיות ביותר בחיים, וחשוב לטפחן. במצב התודעה של המתנסים ב"זרימה" קיימת התרכזות טוטאלית בחוויה, עד כדי שלילת כל מחשבה ורגש אחרים. הרוח והגוף פועלים יחד בהרמוניה מלאה, ללא מאמץ, בתחושה ייחודית של "חווית שיא". המחברים טוענים לדמיון עד כדי זהות של "הזרימה" עם חוויות מיסטיות שמקורן במזרח הרחוק.
אנדריי קופר, המשלב אמנות טאי צ'י במדיטציה בודהיסטית, מגלה בספורט את הצימאון למשמעות המיתית, את הדחף לחופש ואת הכמיהה לשלמות.[83] קופר, פסיכולוג קליני שעסק הרבה בזֶן בודהיזם, משווה את ה-satori בזֶן ל-zone ("התחום") בספורט וטוען שבכך טמון סוד חיוּתו של הספורט. ההתלהבות המיוחדת לספורט יוצרת הוויה של חיוּת מתוך רגישות לכל מה שקשור באקסטזה. הספורט מגלם את ההצטיינות בצורתה האנושית, את הריתמוס, הגבורה, המהירות וההרמוניה שבתנועה. כמו ביוון העתיקה, כך מורגשת גם בספורט המודרני שאיפה להצטיינות, הבוקעת כיופי האידיאלי מתוך המסגרות המלאכותיות של חוקי הספורט.[84]
ג'נט יונג כתבה את עבודת הדוקטור שלה ב-1999 בנושא ה-flow שחווים שחקני טניס מקצועיים באוסטרליה. במאמר שפרסמה יחד עם מישל פיין היא טוענת, שבכל ענפי הספורט אפשר למצוא תחושות של "זרימה" ו"תחום" - זוהי חוויה אוניברסלית.[85] בשנים האחרונות התפתח שדה עיסוק מיוחד: הכוונת ספורטאים להשגת מצב תודעתי שיאזן בין מצבים נפשיים כגון ריכוז, הרפיה, התכוונות והתעוררות. אחד החוקרים החשובים במקצוע זה הוא היועץ האולימפי, פרופ' יורי חנין מפינלנד. חנין פרסם מחקרים רבים בעניין איתור "ה'תחום' האישי של הביצוע האופטימאלי" inpidual zone of optimal functioning[86]. בעשור האחרון נכתבת ספרות פופולארית ענפה, שמטרתה לכוון ספורטאים להגיע אל ה"תחום" הנכון בביצועיהם.
בספרו "אֵש התחרותית" מתאר מייקל קלרקסון את החוויה הייחודית שחווים אתלטים בעת תחרות כגילוי של עוצמה אדירה, על-טבעית ב"תחום". קלרקסון מתעד מקרים שבהם תועלו רגשות שליליים, כמו כעס והגנה על ה"אני", תיעול חיובי למטרה הישגית של העמדת משחק עילאי בתוך "התחום".[87]
טרי אורליק, פרופסור באוניברסיטת אוטווה בקנדה ויועץ פסיכולוגי למאות אתלטים אולימפיים בענפי ספורט שונים, כתב כמה ספרים המבוססים על רעיון ההכנה המנטאלית לפעילות בתוך ה"תחום".[88] אורליק נעזר גם בהיפנוזה עצמית ובתורות הזֶן, והוא הרחיב את רעיון "התחום" להישגיות ולהצלחה בכל הפעילויות בחיים.[89] פ' הית'קוט הרחיק לכת בשילוב בין ה"תחום" בספורט לבין ההדרכה להגעה אל החוויה המיסטית שבזֶן בודהיזם.[90]
9) חוויית שיא, חוויה רוחנית וחוויה מיסטית בספורט
לפעמים מתחלפים מושגי "התחום" ו"הזרימה" במונח "חוויית שיא", Peak Experience, המוכר מ"הפסיכולוגיה ההומניסטית" מחידושי הפסיכולוג אברהם מסלו (1970-1908). חווית שיא היא רגע של עונג עילאי, שלווה פנימית והתעלות הנפש. מסלו ראה בה מצב תודעה מיוחד, תחושה של אחדות עם היקום כולו וידיעה נשגבת ואינטגרטיבית.[91] לדעתו החוויות הדתיות של התגלות והארה מיסטית הן חלק מן התופעה האוניברסלית של "חוויות שיא". מסלו משייך ל"חוויות שיא" ערכים ורגשות כמו יופי, אמת וטוב, ומרחיק לכת בטענו שכמוהן כ"הידמות לאלוהות"[92] במובן זה שההוויה נתפסת כתחושת התאחדות עם האלוהות.[93] מסלו הגדיר כ-35 מדדים ותחושות ב"חוויות השיא", כגון התעלוּת מעל ל"אני", ביטול "האני" והוויה שמֵעֵבֶר לזמן, מעל לתרבות ומעל לכאב.[94] לשיטתו מתבטאת חווית השיא בצורות שונות בהתאם לתרבות, לחברה ולזמן. בדבריו אלה הוא מנתק את החוויה הרוחנית מן המסגרת הדתית המקובלת ומעמיד אותה על שאיפתו האוניברסלית. באופן כזה, גם אתיאיסט יכול לטעון להתגלות "מיסטית".[95]
פרופ' דרו היילנד מספר, שכאשר הוא לימד "מבוא לפילוסופיה של הספורט" בכיתה של כ-50 תלמידים, רובם אתלטים, ושאל אותם מי מהם חווה אי פעם "חוויה רוחנית", תוך שהוא מסביר להם את משמעותן של חוויות השיא לפי התיאוריה של מסלו, הצביעו כמעט כולם. ואילו, כאשר שאל אותם מי מהם חווה אי פעם "חוויה מיסטית", כמעט לא היה מי שהרים את ידו. היילנד מנסה להוכיח לתלמידיו שחוויות שיא בספורט אינן נבדלות במהותן מחוויות מיסטיות.[96] לצורך זה הוא משתמש בפילוסופיית הזֶן בודהיזם ומצטט מספרו של א' היריגל[97] על מנת לתאר את חוויית "ביטול האני\האגו" שחווים ספורטאים, חוויה של שכחת עצמם עד כדי התחברות לטרנסצנדנטי ופעולה "טבעית" במישור תודעתי מיוחד, ללא הכרה ותפישה אנליטיות. בכך, סבור היילנד, הסרנו את המסתורין מן החוויה הרוחנית והסברנו כיצד עשוי האתלט להגיע להישגים "על-טבעיים" שמתוך דפוס תודעה אחר.
"חוויות שיא" קנו להן שביתה בהגותם של אותם פסיכולוגים של הספורט, שניסו לברר את משמעות דיווחיהם של ספורטאים על תחושות "ריחוף" והתעלות מעבר לגבולות הזמן והמקום. עבודה חלוצית בחקר "חווית השיא" בספורט נעשתה בדוקטורט של קן ראוויזה.[98] הוא הוסיף ופרסם בשנת 1977 הגדרות לחוויות השיא בספורט ואפיין אותן.[99] כיום מרצה פרופ' ראוויזה באוניברסיטת קליפורניה (פולרטון) בתחום הפסיכולוגיה היישומית בספורט, ונחשב לאחד המומחים בהכנה מנטאלית ורוחנית של מתחרים אולימפיים וקבוצות-נבחרת להשגת "חוויות השיא".[100]
ברגר ומקאינמן תארו את דיווחיהם של ספורטאים על תחושותיהם בעת "חווית שיא": התנתקות, ספונטניות, תחושה של אקסטזה, התאחדות עם ההוויה הקוסמית ושינוי בממד הזמן. חוקרים אלה הציעו דרכי פעולה מעשיות להגברת "חוויות השיא": ריכוז תשומת הלב בפעולה, נקיטת נהלים קבועים והתעלמות ממחשבות שגרתיות.[101]
שינויים אלה במצבי התודעה נידונו בהרחבה בתחום הפסיכולוגיה של הספורט. אחד החוקרים שעסקו בכך הוא ברייאנט קראטי, המתאר את רמות התודעה השונות ומסביר כיצד חווים "הישגי שיא". הוא מספר שספורטאים השרויים במצבי לחץ הדורשים הישגי שיא מדווחים על רמות תודעה מיוחדות, הקשורות לביטויי כוח או מיומנויות החורגים מגדר הרגיל ולטשטוש תפישת הזמן או המקום. האתלט חש במעין "יציאה מהגוף" וכאילו צופה מהצד בעצמו ובהישגיו.[102] קראטי מבדיל בין "זרימה" flow ל"התנתקות" dissociated thoughts and feeling. בכנס בינלאומי על רפואה בספורט, שהתקיים בסין בשנת 1985, ביקש קראטי להבדיל בין שני סוגי חוויות - הכְוונה עצמית לתודעה מיוחדת, לעומת "חוויות שיא" המופיעות באופן פתאומי וספונטני.[103]
חקר החוויה המיסטית בספורט קשור במיוחד לשמו של מייקל מרפי. בשנת 1962, הקים מרפי מרכז ל"טיפוח הפוטנציאל האנושי" בשם אסלן Esalen. בשנות השבעים נודע שמו בזכות ספרו על משחקי גולף מזווית ראייה מיסטית של תרגילי זֶן. מרפי ועמיתיו בדקו חוויות על-טבעיות המופיעות במפתיע אצל ספורטאים ובאות לכלל ביטוי בביצועיהם גם כאשר אין להם מסגרת קודמת שתסייע להם לזהות ולפרש את ההארות וההתגלויות שהם חווים. [104] באסלן פיתחו קורסים מיוחדים להכרת יכולות אלה ולטיפוחן. בספרו בשנת 1995, "בתחום - חוויה טרנסצנדנטית בספורט", מופעיה הביבליוגרפיה המקיפה ביותר בנושא, ובה יותר מ-1,500 הפניות. [105]בספר מובאים סיפורי ספורטאים על רגעי הארה ואקסטאזה, חוויות חוץ-גופניות, שינוי תפישת הזמן והמקום והישגים ייחודים של גבורה וסיבולת. הוא מביא בו מגוון אפשרויות לשלב בין הספורט לתחום הרוחני-מיסטי ומסייע לקורא להתוודע לטכניקות של הכנה מנטלית, כגון ויזואליזציה פנימית, שבה השתמשו ספורטאים דגולים, ביניהם מרק מקגואייר, אשר שבר את השיא ב-homeruns בבייסבול.[106]
אפשר להבדיל בין מיסטיקה טבעית (nature mysticism) למיסטיקה על-טבעית (supernatural (mysticism . תחושות של "זרימה" ושלמות פנימית עשויות להיות חלק מן המיסטיקה הטבעית. ואילו התחברות לאין סוף, או תחושות של קדושה - ואף של התגלות - מאפיינות חוויות על-טבעיות. בפסיכולוגיה של הספורט מעודדים הישגיות באמצעות ויסות הרגשות, אבל יש עוד היבט לשילוב בין רוחניות לספורט, והוא הערך העצמי כחוויה המוסיפה ממד של משמעות והתעלות-הנפש. האופי התרבותי והאמוני האישי עשוי להעניק צבע ייחודי לחוויה זו, ועם זאת היכולת האנושית להגיע לחוויות שיא כאלה היא אוניברסלית.
10. סימביוזה רצויה של ספורט ורוחניות
עד כאן סקרתי את הנעשה בפילוסופיה הפסיכולוגית של הספורט הדנה ב"חוויות שיא", "זרימה" ו"משחק בתחום". הראיתי כיצד פוגש הספורט את הרוחני מתוך התחקות אחר גבולות הנפש והרוח בפעולת הגומלין שלהן עם המישור הפיסי. בדברי אלה ביקשתי להביא בפני הקורא העברי את המחקר העדכני בתחום ולדווח לו על הניסיונות לשלב בין רוחניות לספורט. סקרתי את הטענה שהספורטאי עשוי לחוש התעלות רוחנית ולהרגיש משמעות עמוקה בריצה למרחקים, בטיפוס הרים ובמאמץ עילאי ממושך מסוג אחר. לא דנתי בהשלכותיהם של הדברים האלה מן הזווית היהודית האקטואלית, נושא שלו הקדשתי מאמר בגיליון קודם של "הגיגי הגבעה".[107] אך למותר לציין, שהתלהבות יתרה מספורט, עד כדי סממנים של דת אלטרנטיבית, אינה מתיישבת עם דת אחרת, וקל וחומר לא עם הדת היהודית.
המסקנה שאליה הגעתי היא שהואיל והספורט מספק הזדמנויות מגוונות למשחק, אתגר וחוויית גוף-נפש, יש בכוחו להיות שותף לרוחניות ולסייע לה. בד בבד עם כך יכולה ההדרכה הרוחנית לכוון את העיסוק בספורט ולנתבו לבנייה ערכית ולמשמעות החורגת מן ההישגיות שבו. כיצד לבצע זאת במסגרת יהודית, ועל אחת כמה וכמה במתכונת תורנית? לכך יידרש מאמר נפרד[108].
מאמר זה מתפרסם באכסניה של המכללה הדתית היחידה בעולם היהודי המכשירה מורים בחינוך גופני ומדריכי ספורט. מטבע הדברים זהו המקום לדיון בשאלת השילוב בין רוחניות לספורט (כמו שראינו במכללות הנוצריות, ובייחוד הקתוליות, שהקימו מחלקות מיוחדות לבירור הקשר בין רוחניות ודת לספורט ופעילות גופנית). לא זו בלבד שמן הראוי למצוא איזון מתאים בין ספורט לרוחניות, אלא שאפשר גם להיעזר בערכי הרוחניות, הדת והמוסר ולכוון, לרומם ואף לקדש את הספורט.
[1] השוו הלל רסקין, 'תחומים ערכיים וחינוכיים בזיקתם למצוינות בספורט במערכות החינוך הגופני בבתי הספר', בתנועה, כרך ג, חוברת 2 (חשוון תשנ"ו), עמ' 227-210.
[2] בסאטירה העשירית, שורה 356, כתב יובנאליס ( :(Decimus Junius Juvenalis Orandum est ut sit mens sana in corpore sano - ראו מהדורה ביקורתית באתר www.curculio.org/Juvenal בעריכת מיכאל הנדרי (Michael Hendry).
[3] המאמר של לוק התפרסם לראשונה בשנת 1693. ראו ,Some Thoughts on Education,שנדפס באוסף מסותיו. Essays by John Locke, London 1883.
[4] לתיאור הפילוסופיה של החינוך הגופני לפי שיטת לוק ראו אצל מצ'יקוף ואסטס:
Robert A. Mechikoff and Steven G. Estes, A History and Philosophy of Sport and Physical Education - from ancient civilizations to the modern world, Boston 2002.
[5] לואיס בורגנר, "ז'אן ז'אק רוסו והחינוך הגופני", ידע והבנה בחינוך הגופני בחטיבה העליונה בבתי ספר על-יסודיים: ספר עזר לתלמיד ולמורה, א, מכון וינגייט 1991, עמ' 78-70.
[6] שם, עמ' 77, 70.
[7] לדיון ברלבנטיות של עמדתו של אפלטון המייחסת חשיבות לחינוך ערכי בספורט, ראו גונר ברייביק: Gunnar Breivik, "Sport in High Modernity: Sport as a Carrier of Social Values," Journal of the Philosophy of Sport 25:1, 1998, www.humankinetics.com/products/journals.
[8] לסקירה מעודכנת על השפעת "נצרות של שרירים" ביחס הנוצרי המודרני לספורט ראו:
Nick J. Watson, Stuart Weir and Stephen Friend, "The Development of Muscular Christianity in Victorian Britain and Beyond," Journal of Religion and Society, volume 7, 2005, http://moses.creighton.edu/JRS/2005/2005-2.html
[9] Anne Bloomfield, "Muscular Christian or Mystic? Charles Kingsley Reappraised," International Journal of the History of Sport, vol. 11, no. 2, August 1994, pp. 172-190.
[10] Clifford Putney, Muscular Christianity: Manhood and Sports in Protestant America, 1880-1920, Cambridge, Mass., 2001.
[11] Tony Ladd and James A. Mathisen, Muscular Christianity: Evangelical Protestants and the Development of American Sport, Grand Rapids, Mi., 1999, ch. 1., להלן יצוין בשם לאד ומאתיסן.
[12] Donald E. Hall (Ed.), Muscular Christianity - Embodying the Victorian Age, Cambridge, 1994.
[13] להשפעת "נצרות של שרירים" בקידום הספורט בקנדה בעשור של 1870 ראו דייויד בראון:
David Brown, "Prevailing Attitudes Towards Sport, Physical Exercise and Society in the 1870's: Impressions from Canadian Periodicals," Canadian Journal of History of Sport, vol. 17, no. 2, December 1986, pp. 58-70.
[14] לאד ומאתיסן, שם, פרק 1.
[15] Clifford Putney, "Muscular Christianity," The Encyclopedia of Informal Education, 2003 www.infed.org/christianeducation/muscular_christianity.htm.
[16] לאד ומאתיסן, שם, פרק 1.
[17] G. Lewis, "The Muscular Christianity Movement," Journal of Health, Physical Education and Recreation, May 1966, pp. 27-28 and 42. John A. Lucas, "Victorian ‘Muscular Christianity': Prologue to the Olympic Games Philosophy," Olympic Review, vol. 99/100, 1976, pp. 49-52.
[18] The Religious Roots of the Olympics
http://beliefnet.com/story/43/story_4323.html
[19] אגפי סטאסינופולוס: Agapi Stassinopoulos, "Olympic Gifts of the Gods"
http://beliefnet.com/story/151/story_15113_2.html
[20] מאמרו "Muskeljudentum" הופיע ביוני 1900 ונדפס מחדש בכתביו הציוניים
(Max Nordau, Zionisticsche Schriften, Cologne and Leipzig 1909, pp. 379-381)
[21] ראו למשל מאמרו של מ' באנזל:
Matti Bunzl, "Resistive Play: Sports and the Emergence of Jewish Visibility in Contemporary Vienna," Journal of Sport and Social Issues, 24:3, August 2000, pp. 232-250.
[22] רש"ר הירש, חורב, אלטונה 1837, חלק רביעי: חוקים, פרק 62, (תורגם מגרמנית, תשל"ז).
[23] הרב יוסף צבי קרליבך, מכתבים מירושלים, ירושלים 1996, עמ' 37.
[24] לפי סיכומו של מנהל בית ספר חורב, מרדכי ברויאר, הנקרא "קווי היסוד של תכנית החינוך כפי שנוסחו בידי רבי שמשון רפאל הירש" בתוך מאמרו, '''תורה עם דרך ארץ' בבית ספרנו", בחוברת בשם בית הספר חורב בירושלים - שלושים שנה לקיומו, ירושלים תשכ"ו, עמ'21-15.
[25] הרב יצחק ברייער היה בנו של הרב שלמה ברייער (1926-1850) שנישא לבתו הצעירה של הרש"ר הירש.
[26] הרב יצחק ברייער, נחליאל - יסודות החינוך למצוות התורה, תל-אביב תשי"א, עמ' פח ואילך, עמ' צח, עמ' קל ואילך. ייתכן שהרב ברייער הושפע באמירה זו ממה ששמע ממקס נורדאו ו\או מהראי"ה קוק.
[27] ברייער, נחליאל, עמ' צח - צט, קב.
[28] ראו שלמה כרמי, "החינוך הגופני והאמנותי במחשבת הרב קוק," עיונים בחינוך, סידרה חדשה, כרך 5, מס' 2, תשס"ג, עמ' 165-145.
[29] "המספד בירושלים בפטירת הדר' בנימין זאב הרצל כ' בתמוז תרס"ד", נדפס בחוברת סיני מז (אלול תש"ך). נדפס מחדש במאמרי הראיה - קובץ מאמרים מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ירושלים תש"ם, עמ' 99-94.
[30] הראי"ה קוק, אגרות הראיה, כרך א, עמ' קפא-קפב, איגרת קמד, י"ג סיוון תרס"ח, אל יהושע שאכנאוויץ, עורך ה"הישראליט".
[31] האיגרת נכתבה בתאריך כ"ד אלול תרע"ג מיפו אל מוהר"י לוי - הראי"ה קוק, אגרות הראיה, כרך ב, סימן תקצד, עמ' רכה-רכו, ירושלים, תשכ"ב.
[32] איגרות הראי"ה, כרך ב, סימן תרכ, עמ' רמג-רמד, ירושלים תשכ"ב. האיגרת נכתבה בתאריך ט"ז אב תרע"ד אל הרב נחום כהנא שפירא בתגובה לתכנית לייסוד ישיבה.
[33] הראי"ה התחיל בכתיבת ספרו "אורות" כאשר נאלץ לשהות בשוויץ עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חלקו נדפס בקיץ תר"ף 1920.
[34] הראי"ה קוק, "אורות התחייה", עמ' פ, סעיף לג, ירושלים, תשכ"ג.
[35] שם, עמ' פ, סעיף לד.
[36] ראו "אורות התשובה", פרק ה, סעיף א.
[37] "אורות התחייה", עמ' פ, סעיף לד.
[38] "אורות ישראל", פרק ט, קדושת ישראל, בתוך "אורות", עמ' קעא, סעיף ח.
[39] הראי"ה קוק, 'פרשת וישב', "שמועות הראי"ה", ירושלים תשל"ג, עמ' עט-פ.
[40] ברכת הרב קוק להסתדרות "מכבי" לרגל ועידתה בכ' בטבת תרצ"ג (18 בינואר 1933).
[41] על פעילותו למען הספורט החל משנת 1919 (בארגון תחרות בחג הפורים) ובאוגוסט 1925 בהקמת התאגדות "הפועל" ובשנת 1931 בייסוד "התאחדות ספורט החובבים בארץ ישראל", ראו אורי גולדבורט, "תולדות האתלטיקה בתקופת היישוב ובמדינת ישראל", בתוך קאופמן וחריף (עורכים), תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, נתניה 2002, עמ' 254-221.
[42] נדפס ב"דאר היום", ב' ניסן תרצ"א מפיו של יוסף יקותיאלי, מובא על-ידי שפיר, "הרב קוק ויחסו לפעילות גופנית", הגיגי הגבעה: שנתון המכללה הדתית גבעת ושינגטון, ד (תשנ"ו), עמ' 156 ובעמ' 34 אצל אהרן ארנד, "תרבות הגוף בספרות הרבנית בדורות האחרונים", בתוך חיים קאופמן וחגי חריף (עורכים), תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, נתניה 2002, עמ' 50-26.
[43] ראו חיים קאופמן, "הספורט בישראל במאה ה-20", בתוך יצחק אופק (עורך), הספורט בישראל 2000, תל אביב 2000, עמ' 71-66, והשוו הנ"ל, "הזיקה בין היהדות, הציונות ובין תרבות הגוף - מבט היסטורי", בתנועה כרך ה, חוברת 2 (1999), עמ' 248-226.
[44] כך במחקר סוציולוגי אמריקני מעניין: R. F. Inglehart and W.E. Baker, "Modernization, Cultural Change, and the Persistence of Traditional Values," American Sociological Review, Volume 65, Number 1, February 2000, pp. 19-52.
[45] בסטטיסטיקה ממשלתית רשמית משנת 2003-2002 מצאו ש-59% מאוכלוסיית הבוגרים השתתפו במשחקי ספורט או בפעילות גופנית. לעומת זאת, בסקר משנת 2000 התברר, שמתוך 60% של האוכלוסייה המצהירה על עצמה כשייכת לדת (ומתוכם 55% לנצרות), מחציתם לא השתתפו מעולם בתפילה דתית ממסדית. ראו Social Trends, הביטאון לסטטיסטיקה הממשלתית בבריטניה http://www.statistics.gov.uk/statbase.
[46] קארן ארמסטרונג, נזירה נוצרית לשעבר, שכתבה ספר חשוב על תפיסת האלוהות בשלוש הדתות המונותיאיסטיות (אשר תורגם לאחרונה לעברית), מתארת כיצד מצאה אירופה הנוצרית בכדורגל תחליף לדת ולאלוהים:
Karen Armstrong, "The Search for the transcendent endures: Europeans now try to find God in drugs, football and videogames: Where has God gone?", Newsweek (July 12 1999), p. 54
[47] Shirl James Hoffman (Ed.), Sport and Religion, Champaign, Illinois, 1992.
[48] Christopher Hodge Evans and William R. Herzog, The Faith of 50 Million: Baseball, Religion and American Culture, Westminster John Knox Press, 2002.
[49] הקשר של המכללה St. Olaf College, Northfield Minnesota. הוא עם הכנסייה האוונגלית הלותרניאנית Evangelical Lutheran Church in America (ELCA)
[50] www.stolaf.edu/services/conferences/conferences/srconference/sr_abstracts.html
[51] Ming Tsung Shih. National Taiwan Normal University ,Taipei, Taiwan, Department of Physical Education, "The Sacred in the World of Sport"
[52] Synthia Sydnor, University of Illinois at Urbana-Champaign, "Femininity and the Culture of Sport: The Contribution of John Paul II"
[53] Christopher J. Anderson, Drew University, "Considering a Journal of Religion and Sports"
[54] Centre for the Study of Sport and Spirituality http://www.yorksj.ac.uk/
[55] J. Parry, S. Robinson, N.J. Watson & M.S. Nesti, Sport and Spirituality, London, 2006.
[56] Religious meaning in sport, Nature and transcendence: The mystical and sublime in outdoor sports, Sport and religion in the 21stcentury
[57] Charles S. Prebish (Ed.), Religion and Sport: Meeting of Sacred and Profane, Westport, Connecticut and London, 1993.
[58] Michael Novak, "The Joy of Sports", chapter 6, in Religion and Sport - The Meeting of Sacred and Profane, London, 1993, pp. 151-172.
[59] Michael Novak, The Joy of Sports: End Zones, Bases, Baskets, Balls and the Consecration of the American Spirit, Madison Books, 1976, revised 1993.
Brian W. W. Aitken, "The Emergence of Born Again Sport", in Charles S. Prebish (Ed.), Religion and Sport: Meeting of Sacred and Profane, Westport, Connecticut and London, 1993.
[61] Frank Deford, "Religion in Sport - Jocks for Jesus", Sports Illustrated, April 19, 1976, pg. 95.
[62] Laura Blumenfeld, "In Baseball Now, More Teams Pray Before They Play",
Washington Post, September 18, 2005, page A01
[63] הפרסום לקוח מחוברת של "בית חיים אחרים", מרכז תרבות רוחנית בתל-אביב, יוני 2004.
[64] שרגא שדה ומיכאל בר-אלי, מדריך להכנה מנטאלית, מכון וינגייט, 1996.
[65] כך למשל בספר "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה, שער הייחוד, פתח השער: והפרק הזה כולל עשרה עניינים, חמישה מהם רוחניים, חמישה מהם גשמיים".
[66] Robert Emmons, The Psychology of Ultimate Concerns: Motivation and Spirituality in Personality, Guilford Publications, 1999.
[67] ספרי מילמן: Body, Mind, Mastery: Creating Success in Sport and Life; The Inner Athlete: Realizing Your Fullest Potential.
[68] להרחבה בנושא זה ראו נתן אופיר (אופנבכר), "אקסיולוגיה בספורט: כושר אופטימאלי ואיכות קיומית הוליסטית כערכים בחינוך הגופני", הגיגי הגבעה י, תשס"ב, עמ' 293-311.
[69] Bonnie G. Berger, "Use of Jogging and Swimming as Stress Reduction Techniques", in J.H. Humphrey (Ed.), Current Selected Research in Human Stress, vol. 1, New York 1986, pp. 169-190; B.G.Berger and D.R.Owen, 'Mood Alteration with Swimming: A Re-evaluation', in L. Vander Velden and J. H. Humphrey (eds.), Current Selected Research in the Psychology and Sociology of Sport, vol. 1, New York, 1986. pp. 97-114.
[70] השוו: Michael Babyak, James A. Blumenthal, Stever Herman et. al, "Exercise Treatment for Major Depression: Maintenance of Therapeutic Benefit at 10 Months", Psychosomatic Medicine, 62, 2000, pp. 633-638.
[71] לדוגמה, מרטינסן מתאר תוצאה חיובית בפעילות גופנית להפחתת החרדה ולטיפול בדיכאון:
E.W. Martinsen, "Therapeutic Implications of Exercise for Clinically Anxious and Depressed Patients", International Journal of Sport Psychology, 24, 1993, pp. 185-199.
ר' בושר מצא שלתכנית ריצה נודעה השפעה רבה על חולים דיכאוניים והפחתה משמעותית בתלונות הדיכאוניות:
R. Bossher, "Running and Mixed Physical Exercise with depressed Psychiatric Patients", International Journal of Sport Psychology 24, 1993, pp. 170-184.
[72] ראו: Wesley E. Sime, "Discussion: Exercise, Fitness, and Mental Health", in Claude Bouchard, Roy J. Shephard, Thomas Stephens, John R. Sutton and Barry D. McPherson (eds.), Exercise, Fitness, and Health - A Consensus of Current Knowledge, Illinois, 1990, chapter 54, pp. 627-634.
[73] ראו סיכום בעברית אצל הלל רסקין, פעילות גופנית ובריאות הציבור - מנע, קידום ושיקום, מכון וינגייט 1990, פרק 9, עמ' 110.
[74] המלה "סוטול" באה מערבית, שם משמעותה היא "מטושטש", אך בסלנג העברי היא מציינת מסומם. ראו יוסף דנה, "מונחים ערביים שחדרו לעברית," כמעט אלפיים, כתב העת למדע וטכנולוגיה,
http://www.snunit.k12.il/heb_journals/kimat2000/007017.html
[75] Timothy D. Noakes, Lore of Running: Discover the Science and Spirit of Running, Illinois 1991, pp. 243-247.
[76] ראו וייס, פרק 13: Paul Weiss, Sport: A Philosophic Inquiry, Carbondale, Illinois, 1969.
[77] לסיכום התיאוריות ומראי מקום ראו באתר האינטרנט www.education.umn.edu/tuckercenter את מאמרם של גרינברג ואגלסבי:
Doreen Greenberg and Carole Oglesby, "Physical Activity and Sport in the Lives of Girls: Physical and Mental Health Dimensions from an Interdisciplinary Approach -Mental Health Dimensions".
[78] ראו ספר חדש של רוג'ר אברהמס, פרופסור בפולקלור באוניברסיטת פנסילבניה, המנתח את משמעות הפעילות בחיי יום יום, ובו פרק לפעילות של "משחק".
Roger D. Abrahams, Everyday Life - A Poetics of Vernacular Practices, Philadelphia, 2005, ch.6, pp. 96-110.
[79] ראו מאמר של איאן לורנס בפברואר 2005: Ian Lawrence, "The Emergence of ‘Sport and Spirituality' in popular culture," The Sport Journal, vol. 8, no. 2, February 8, 2005 www.thesportjournal.org/ 2005Journal/Vol8-No2/ian-lawrence.asp.
[80] Mihaly Csikszentmihalyi, Beyond Boredom and Anxiety: Experiencing Flow in Work and Play, San Francisco, California, 1975 (25th anniversary edition, 2000).
[81] בין ספריו: Finding Flow: The Psychology of Engagement with Everyday Life, New York, 1997. Creativity: Flow and the Psychology of Discovery and Invention, New York: Harper Collins, 1996; The Evolving Self: A Psychology for the Third Millenium, New York, 1993; Flow: The Psychology of Optimal Experience, New York, 1990.
[82] Susan A. Jackson, Elite athletes in flow: The psychology of optimal sport experience, Doctoral dissertation, University of North Carolina at Greensboro, 1992, Dissertation Abstracts International, 54,(1), 124-A.
[83] Andrew Cooper, Playing in the Zone - Exploring the Spiritual Dimensions of Sport, Boston, 1998. http://beliefnet.com/story/42/story_4217_1.html
[84] קופר, שם, וראו מובאה מספרו באתר של www.esalen.org .
[85] Janet A. Young and Michelle D. Pain, "The Zone: Evidence of a Universal Phenomenon for Athletes Across Sports," Athletic Insight, The Online Journal of Sport Psychology, November, 1999, Volume 1, Issue 3.
retrieved from http://www.athleticinsight.com/Vol1Iss3/Empirical_Zone.htm
Janet A. Young, Professional tennis players in flow: Flow theory and reversal theory perspectives, doctoral thesis, Monash University, Melbourne, Australia, 1999.
[86] לרשימת כל המאמרים והספרים של חנין ראו http://www.getcited.org/mbrz/11058656.
[87] . Michael Clarkson, Competitive Fire, Champaign, Illinois, 1999
[88] ראו Terry Orlick, Psyching for Sport, Champaign, Illinois, 1986. Terry Orlick, In Pursuit of Excellence - How to win in sport and life through mental training, Champaign Illinois, 2000.
[89] ראו Terry Orlick, Embracing Your Potential, steps to self-discovery, balance and success in sports, work, and play, Champaign, Illinois, 1998.
[90] F. Heathcote, Peak Performance: Zen and the Sporting Zone, Dublin, Ireland, 1996.
[91] ראו ספרו של מסלו, המרחקים של טבע אנושי, עמ' 289:
Abraham Maslow, The Farther Reaches of Human Nature, Middlesex, England, 1971, part VII, chapter 21, Various Meanings of Transcendence, pp. 281-292.
מסלו הסתמך על תיאור התודעה הקוסמית בספרו של ר' בוק:
R. Bucke, Cosmic Consciousness, New York, 1923.
[92] ראו מסלו, לקחים מחוויות שיא.Abraham H. Maslow, "Lessons from the Peak Experiences", Journal of Humanistic Psychology, 1962, vol. 2, pp. 9-18.
[93] מסלו, דתות, עמ' 68-59.
[94] ראו מסלו, דתות, פרק III. Abraham H. Maslow, Religions, Values and Peak Experiences, New York, 1970.
[95] ראו על כך בפרק III בספרונו הדק והמפורסם: מסלו, דתות, ערכים וחוויות שיא.
[96] ראו פרק 3, עמ' 84-77 בספרו של היילנד, פילוסופיה של ספורט. Drew A. Hyland, Philosophy of Sport, Minnesota 2001
[97] Eugen Herrigel, Zen in the Art of Archery, New York, 1971.
[98] Ken Ravizza, Study of the Peak Experience in Sport, Ph.D. Thesis University of Southern California, 1973.
[99] Ken Ravizza, "Peak experiences in Sport," Journal of Humanistic Psychology, vol. 17, no. 4, 1977, pp. 35-40.
[100] וראו K. Ravizza, "Qualities of the Peak Experience in Sport," In J.M. Silva & R.S. Weinberg (Eds.), Psychological Foundations of Sport, chapter 32, Champaign, Illinois, 1984, pp. 452-461.
[101] Bonnie G. Berger and Adrian McInman, 'Exercise and the Quality of Life', in Robert N. Singer, Milledge Murphey and L. Keith Tennant (eds.), Handbook of Research on Sport Psychology, New York-Toronto 1993, chapter 34, pp. 729-760.
[102] Bryant J. Cratty, Psychology in Contemporary Sport, Englewood Cliffs, New Jersey, 1989 3rd edition, part IV, chapter 11, Levels of Consciousness, pg. 160, Special States.
[103] ראו קראטי, שם, פרק 11, עמ' 171. שם הוא מפנה להרצאתו:
B.J. Cratty, "Mental Activity among Athletes: Inpidual Differences and Implications", paper presented at the 1985 International Sports Medicine Conference, Beijing, People's Republic of China.
[104] Michael Murphy, "Toward a Natural History of Supernormal Attributes", 2002, http://www.esalenctr.org/display/paper.cfm?ID=18
[105] המהדורה הראשונה של הספר יצא לאור בשנת 1978:
Michael Murphy, The Psychic Side of Sports, Menlo Park, California, 1978.
במהדורה החדשה בשנת 1995 השתמש מרפי במונח "בתחום":
Michael Murphy and Rhea White, In the Zone: Transcendent Experience in Sports, 1995.
[106] Michael Murphy, James Redfield, and Sylvia Timbers, God and the Evolving Universe: The Next Step in Personal Evolution, 2001.
[107] לדיון בנושאים אלה בהקשר יהודי ודתי ראו נתן אופיר, "תורה וספורט כאידאל חינוכי: שבעה מודלים לשילוב הספורט באורח חיים דתי," הגיגי הגבעה, י"א, תמוז תשס"ד, עמ' 99-82.
[108] לאחר מסירת המאמר לדפוס, הגיע לידי ספרו של פרופ' ג'פרי גורוק, היסטוריון מ"ישיבה יונבירסיטי" בניו יורק, המתעד בצורה מקיפה את המפגש של יהודי ארה"ב עם הספורט האמריקני. Jeffrey S. Gurock, Judaism's Encounter with American Sports, Bloomington & Indianapolis, 2005.
| תגובות |
|
.jpg)
מעניין
תודה על מדיטצית שירת...
תודה על מדיטצית שירת...
תודה רבה למדיטציה י...
עשיתי את המדיטציה של...